משיגנע

 אני כותבת פה חמש שנים אחרי. נפרדנו. אני הובלתי אותנו לשם. הייתה בינינו תהום ערכית, והרגשתי שאני חייבת שינוי, ולהיסגר על חיי ואהוביק לשעבר לא היה טיפוס להיוועץ עמו. היום אני מבינה שהוא כן היה, ושאלה משברים עם עצמי שאני חייבת לעבור לבד. אני לא יודעת מה אני חושבת על כל זה, אבל זה קרה. והוא נשוי עכשיו. לבחורה שדומה לי מאוד חיצונית, אבל היא צ'אחלה כזו ביביסטית, מאלפת כלבים באונליין. תמיד שמחה, כוסית. אני גם כוסית, אבל לא תמיד שמחה ומאוד סמולנית. ואני לא מתגעגעת אליו, אלא לחיים שהיו לנו יחד. זה מאוד קשה לחיות לבד. הלבד קשה, הלהחזיק את הכל בלי שותף. מרגישה יתומה בעולם. אבל וזה אבל גדול אני לא יתומה בעולם. יש לי את אמא, ואם הכל יקרוס אני תמיד יכולה להגיע אליה וזה אפילו לא יהיה סיוט. אבל אני לא רוצה. הכי חשובה לי יותר מהכל, זאת העצמאות שלי. עד אוקטובר אני מקבלת מלגה ויכולה לכלכל את עצמי יחד עם העבודה שאני עושה כעת. אבל מאוקטובר הולכת להיות לי בעיה שאני צריכה לחשוב איך אני פותרת. מאז שנפרדנו הייתי עם כל מיני גברים. על רובם הייתי שמחה ללחוץ delete. אבל זה לא עובד ככה. אז אני משתדלת להשלים עם...

ובאמת אני אוהבת אותך. באמת איכשהו הצלחת. הצלחת לגרום לי להתאהב, באופן שלא ידעתי שאני יכולה. ועדיין, אולי בגלל שאין תלות, שנינו כבבר ממש בני אדם, אני תוהה אם גם אחרי שנפרד אני אמשיך לחלום עליך בלילה. אני עדיין חולמת על אנשים אחרים מההסטוריה הרגשית שלי, שנתפסו בה ולא עזבו. הנפש שלי לא משחררת. לא מהחומרים שאני קוראת ולא מהאנשים אליהם אני נקשרת. זה כל כך הוליסטי, נוכחות של אדם אחר באופן הזה בחיים שלי. זה תופס את הכל. יכול ליפול עלי חורבן, או גלות, וזה יעבור. פשוט ככה יעבור. כי אתה שם. ואני לא בטוחה מה אני חושבת על זה. מצד שני, אולי זה באמת סימן שהתבגרתי. אני כבר לא המטוטלת התלותית שהייתי בעבר. לא עבור כל הסביבה שלי, תמיד הייתה לי חזות של סלע שאינו תלוי בדבר. אבל מול האנשים שהרשיתי לעצמי להיות שבירה מולם, הם באמת יכלו לעשות בי כרצונם. ולא עוד. לפחות כך אני מרגישה. התחילה תקופת המבחנים וכבר עבר המבחן הראשי ביותר ואין לי בכלל תחושה של הצלחה. הכל היה מבולגן, לא ברור. מוזר לי להבחן בזום. אני גם לא מבינה איך לעזאזל יש לי סיכוי ולא הקלוש לסיים את כל המשימות שלי. אבל אני יודעת שאנסה מאוד חזק. העתי...