טראשינקה

 אני כותבת פה חמש שנים אחרי. נפרדנו. אני הובלתי אותנו לשם. הייתה בינינו תהום ערכית, והרגשתי שאני חייבת שינוי, ולהיסגר על חיי ואהוביק לשעבר לא היה טיפוס להיוועץ עמו. היום אני מבינה שהוא כן היה, ושאלה משברים עם עצמי שאני חייבת לעבור לבד. אני לא יודעת מה אני חושבת על כל זה, אבל זה קרה. והוא נשוי עכשיו. לבחורה שדומה לי מאוד חיצונית, אבל היא צ'אחלה כזו ביביסטית, מאלפת כלבים באונליין. תמיד שמחה, כוסית. אני גם כוסית, אבל לא תמיד שמחה ומאוד סמולנית. ואני לא מתגעגעת אליו, אלא לחיים שהיו לנו יחד. זה מאוד קשה לחיות לבד. הלבד קשה, הלהחזיק את הכל בלי שותף. מרגישה יתומה בעולם.

אבל וזה אבל גדול אני לא יתומה בעולם. יש לי את אמא, ואם הכל יקרוס אני תמיד יכולה להגיע אליה וזה אפילו לא יהיה סיוט. אבל אני לא רוצה. הכי חשובה לי יותר מהכל, זאת העצמאות שלי. עד אוקטובר אני מקבלת מלגה ויכולה לכלכל את עצמי יחד עם העבודה שאני עושה כעת. אבל מאוקטובר הולכת להיות לי בעיה שאני צריכה לחשוב איך אני פותרת.

מאז שנפרדנו הייתי עם כל מיני גברים. על רובם הייתי שמחה ללחוץ delete. אבל זה לא עובד ככה. אז אני משתדלת להשלים עם הדברים. ולנסות לא לחיות באשלית מה היה אם. יש לי הרבה עבודה פנימית לעשות בתחום, כי רציונאלית אני שם, אבל מנטלית אני כל הזמן במה היה אם.

מוזר להיות רווקה בת 30. פתאום אני כן בלחץ קצת, פתאום אני מרגישה כמו מניה בקריסה. יורדת לי קצת תחושת הערך העצמי. לעתים, כל הלב שלי שורף וכואב. התהייה הזאת, של איך הגעתי לכאן, היא לא בריאה לי בכלל. אני צריכה להפסיק לתהות אותה. היא מיותרת.

ואסור לי להפסיק לעשות ספורט. כל פעם מחדש אני עושה את הטעות הזאת. המלחמה עם איראן במיוחד הכניסה אותי לרגרסיה, וגמרה לי לעשן בשרשרת לאיזה תקופה וזה חנק אותי לגמרי. גם מנטלית וגם פיזית. איזה דבילי זה. אני לא רוצה להיות מעשנת, זאת כל כך לא אני, אני לא אעמוד בזה מכל הבחינות. 

אני צריכה לקבל את המציאות. לא להשוות לאחרות. לנשום עמוק. להבין כמה אני שווה. ואני שווה המון באמת. אני כל כך חכמה, וסקרנית, ויש לי יחסי אנוש מעולים. ואני זורכמת, ואכפתית, ומחזיקה המון ידע במגוון תחומים.

אז אני לא יכולה לתכנת ולעשות 40K בחוש.ץ אוקיי. ואני כבר לא אהיה רופאה. בסדר. יש לי הרבה מה לתת לעולם. ובזה אני צריכה להתרכז.